פונט עזר רץ עוצב על ידי במשך כ־3 שנים, בין 2007 ו־2010, ושוחרר לפרסום בינואר 2011. עזר רץ כולל חמישה משקלים דו־לשוניים (עברית־אנגלית) מנוקדים: קל, רגיל, בינוני, שמן וכבד. זהו למעשה פונט הטקסט הסריפי הראשון בעברית הכולל חמישה משקלים. פונט פרנק־ריהל הקלאסי, לדוגמה, כלל (בשנת פרסומו של עזר רץ) שני משקלים בלבד – רגיל ושמן. המשקל הרגיל של פונט עזר רץ הינו מעט קל יותר מהמשקל הרגיל של פרנק־ריהל, מה שהעניק צבע בהיר יותר לטורי טקסט המסודרים בגופן החדש.

המחצית הראשונה של המאה העשרים היתה מהפכנית למדי במונחים של עיצוב כתבים עבריים. רשימת הפונטים הסריפיים הבולטים (המיועדים לסידור טקסט) אשר נוצרו במהלכה, מתחילה באות פרנק־ריהל שעוצבה על ידי רפאל פרנק ונוצקה בסביבות 1908, ממשיכה באות שוקן – יצירתה של פרנציסקה ברוך מאמצע שנות הארבעים, דרך ה”טריו” מסוף שנות החמישים – קורן (אליהו קורן) ב־1957, הדסה (הנרי פרידלנדר) ב־1958, דוד (איסמר דויד) ב־1959 – ועד נרקיס ליינוטייפ (צבי נרקיס) ב־1965, אותו פיתח נרקיס לפונט נרקיסים בשנת 1985. מאז ועד 2007, לא נוצר ולו פונט־טקסט סריפי משמעותי ואיכותי אחד בעברית, ברמת הפונטים שנוצרו אז, ואשר התקבל בקהילת המעצבים כשווה ערך לאותם פונטים קנוניים.

עובדה זו יכולה להסביר את המוטיבציה העצומה שהייתה לי למצוא פתרון ליצירת פונט עברי סריפי חדש, מקורי ואיכותי, המיועד לסידור טקסטים ארוכים. במשך תקופה ארוכה עסקתי במחקר של כתבי יד עבריים בני 500, 800 ו־1,000 שנה, בנסיונות קליגרפיים מגוונים ובנסיונות עיצוב, ובראשי השאלה: כיצד לעצב פונט טקסט "קלאסי", אך יחד עם זאת עכשוי ומקורי.

באותה תקופה נתקלתי במאמר ׳עיצובו של פונט וספר׳ מאת Rob Keller, מעצב פונטים צעיר, בבלוג הטיפוגרפיה I Love Typography. התפעלתי מיופיו של הגופן הלטיני הזה, אך מה שחשוב יותר – מצאתי שהוא קריא ביותר וגם בעל מאפיינים ייחודיים וחזקים. חשתי כי פונט זה, אשר עוצב על ידי קלר כפרויקט הגמר שלו לתואר המאסטר באוניברסיטת Reading הבריטית, צופן בחובו כמה רמזים אפשריים אשר ייתכן ויעזרו לי בחתירתי לעיצוב פונט טקסט סריפי בעברית. מיד כתבתי אליו ושאלתי אם יהיה מעוניין בגרסה עברית לגופן שלו. והוא ענה בשמחה – כן. מאוחר יותר אף הצלחנו להפגש יחדיו בברנו, צ’כיה, ושמחתי לגלות אדם נהדר, בדיוק כמו הגופן שיצר.

מה שהלהיב אותי בעניין הגופן הלטיני היה האיכויות ה"עבריות” הטיפוסיות של חיתוך האותיות שלו, אשר סיגנונן הזכיר לי מאד את סיגנונו של פונט הדסה הקלאסי, אולם באופן רך ומעודן הרבה יותר. מיד כשראיתי אותו לראשונה עלה בי הרעיון להשתמש בסריף הלטיני (המאוזן) כנקודת מוצא לגרסא העברית (בה הסריף יהיה מאונך). משם, המשימה שלי עצמי היתה ברורה: לעצב פונט־טקסט עברי מותאם למאה ה־21 אשר יהיה זורם, נעים לעין וקל לקריאה.